אהבת עם!
אירועי השבעה באוקטובר הם אסון לאומי המורכב מהרבה טרגדיות אישיות וקהילתיות. על פי חקירות התברר כי הכניסה לביתנו בקיבוץ בארי סימלה למחבלים פגיעה בהתיישבות (התנחלות לדבריהם) הגדולה והמרכזית ביותר ביישובי העוטף של האויב הציוני. ציר הגישה הנוח לבארי ממזרח למערב הוביל לכך שהם פשטו במאות לקיבוץ מכמה כיוונים עוד לפני השעה 07:00 בבוקר.
בנוסף הלחימה בשעות הראשונות התבססה על כוח מצומצם בלבד של לוחמי כיתת הכוננות ומתנדבים מהיישוב. המחיר כבד ביותר: 101 נרצחים ו-11 חטופים שעדיין בשבי מהקיבוץ, יחד עם 24 אנשי כוחות הביטחון שנפלו בבארי.
המחבלים לא התעניינו בעמדות הפוליטיות של אנשי הקיבוץ, אלא יצאו למסע רצח מתועב הכולל פגיעה בילדים, זקנים, נשים וגברים. הלקח האישי שלנו של מרבית אנשי בארי הוא, ההבחנה בין הרוע האנושי שבא לפגוע בכולנו בישראל ללא הבחנה, אל מול הטוב האנושי שיש ברחבי העם הזה שעוטף ומנסה לסייע לנו מאז.
אנשים מכל המגזרים והדעות, ששולחים אנשים אמיצים שמסכנים ואף מקריבים את חייהם עבור כולנו. עם מרגש שמנסה ככל יכולתו לתמוך ולהעמיד יחד איתנו קהילה מחדש. מפונים מהדרום ומהצפון, שמחזיקים ככל האפשר מסגרות משפחתיות עבור ילדיהם שיאפשרו שגרה ונורמליות.
זה נותן עוצמה ותקווה לעתיד שלנו כאן יחד, במדינה הזו, אחרי האסון שפקד את כולנו. ההכרה כי מחלוקות ודעות מנוגדות אינן מובילות לשנאה, אלא יכולות להתקיים בהושטת יד מחבקת - היא עוצמה.
על מנת לקיים אהבת אדם ואחדות בעם לא נדרשות סיסמאות או פתק בקלפי, אלא רצון להכיל את כאבו של השני ולבחור במשותף.
"אדם נשאר אדם, אל תקרא לי עם", שר פעם שלום חנוך, וביטא את האמונה כי המכנה המשותף האוניברסלי שלנו כבני אדם חזק יותר מכל זהות לאומית או אתנית.
אני מאמין, שאפשר לראות את האדם, בעיקר, איך שהוא מתנהג כעם. כחבר אחד במארג אנושי שדואג ורואה את תחושותיו וצרכיו של האחר איתו יחד.