דרור מלמד: כל המציל נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. על אחת כמה וכמה המציל נפשות רבות. על אחת כמה וכמה המציל נפשות רבות תוך סיכון ובתנאים קשים מנשוא. היתה לנו זכות עצומה להתחנך על ברכי דור המייסדים ובמיוחד אנשים כמו מרדכי ז"ל, איש מעשה ואיש רוח. יהי זכרו היקר יחד עם כל בני הדור הנפלא ההוא ברוך ומבורך.
מרדכי רסל, מוטק'ה כפי שקרא לו אבי, היה דוגמא לאיש עבודה ואיש ספר. הקים את ענף הבננות במשק. היה מבחירי ומבכירי הכותבים בשפה ההונגרית, חקר ופרסם על מאורעות בתקופת ההעפלה ("תיק מפקורה"), ובעיניי - כילד-היה דמות מופת חינוכית. ישבנו מדי שבת על הדשא שלצד בית המשפחה ובלענו בשקיקה מפיו סיפורים מדהימים מאוצר האגדה של העם היהודי: על שלמה המלך ואשמדאי ותולעת השמיר... עד היום סיפורים אלה חיים בזכרוני.

חנה נורדן (בן-דוד): מרדכי רסל העביר גם לנו פעולות מרתקות בערבי שבת, ואת הספר "מסעי בניהו" שהוזכר, זה עם אשמדאי ותולעת השמיר ידעתי בעל פה.

מרים חג'בי (וינקלר): מרדכי רסל ז"ל היה איש רב פעלים גם אחרי מלחמת העולם. אנשים רבים בקשו את עזרתו והוא עזר. לחלק מהעזרה נחשפתי באופן אישי כי התרחשו בבית שלנו בטלפון היחיד שהיה אז במשק.

אהד בקרמן: אהבתי מאוד לשמוע את מרדכי עובר לפני התיבה וניגון תפילת המנחה שלו עדיין זורם בעורקיי. לעבוד איתו בבננות היה תענוג!

לאה רוזנברג: מרדכי רסל הוא ה"סיבה" לכך שאנחנו גרים במשק כבר שלושה וחצי עשורים. הוא הכניס את יהודה לעבודה בבננות כשהיה ילד, והשאר היסטוריה.

מרדכי צבי רסל (ד' כסלו תרע"ט, 8 בנובמבר 1918 - י"ג תשרי תשמ"ז, 16 באוקטובר 1986) היה פעיל ציוני, עיתונאי וסופר. ממארגני אוניית המעפילים מפקורה וממייסדי קיבוץ ניר עציון.
קורות חיים
נולד באראד (Arad), טרנסילבניה, בשנת 1918. היה חבר פעיל במוסדות התנועה הציונית ברומניה לפני השואה, ולאחר עלייתו לארץ במזכירות הפועל המזרחי ובמרכז המפד"ל עד סוף ימיו. בתקופת השואה פעל רבות להברחת יהודים מהונגריה לרומניה תוך הסתרתם ואספקת תעודות מזויפות ובכך סייע בהצלתם.
אות המציל היהודי - מרדכי רסל ז"ל
פרופ' מנחם צבי קדרי, חתן פרס ישראל לחקר הלשון העברית, אשר בעצמו היה פעיל בהברחת והצלת יהודים, מציין בספרו כי רסל היה מ"ראשי העוסקים בפעולות ההצלה" ברומניה.[1] הוא כותב שם בנוסף כי רסל ניסה למנוע ממנו לעלות לרכבת שהייתה אמורה להגיע לבוקרשט מחשש לתרמית. במהלך הנסיעה עלו לרכבת חיילים גרמנים, אשר שינו את כיוון הנסיעה, והרכבת הופנתה להונגריה. הדבר התגלה להנהגה הציונית ברומניה אשר הפעילה את כל השפעתה כדי להחזיר את הרכבת לרומניה והצליחה בכך. הנוסעים הועברו למחנה ההסגר טרגו ז'יו וניצלו מנסיעה לאושוויץ.
היה ממארגני אוניית המעפילים מפקורה שטובעה בלב הים השחור, עליה כתב את ספרו: "תיק מפקורה".

לאחר נישואיו עלה ארצה (1950) עם אשתו אסתר לבית פליקוביץ ושני ילדיו. התיישב בקיבוץ ניר עציון בו נולדו להם שתי בנות, רות וזהבה. ובו הקים ופיתח את ענף מטעי הבננות. כתב בעיתונים הצופה, ÚJ KELET, מנורה, מולדת והתקוה. נמנה עם מייסדי עמותת ותיקי בני עקיבא.
תרגם לעברית את הספר "הייתי עוזרו של מנגלה באושביץ".

נפטר ב-י"א תשרי תשמ"ז (14 באוקטובר 1986).

ביום השואה, כ"ז בניסן תשפ"ג (18.4.2023), קיבל את אות המציל היהודי מאת המרכז העולמי של בני ברית בירושלים, בטקס שהתקיים במעמד ילדיו ונכדיו, באנדרטת מגילת האש ביער הקדושים.