בני משק מתרפקים על ילדותם הנפלאה בניר עציון:

שרה זעירא (פריד):
(הסיפורים שמעלים בני המשק בקבוצה הם)" ממש חפירות ארכיאולוגיות עמוקות עם פירושים אישיים שלא תמיד נכונים, אבל מעניינים. מעלים מדי פעם חיוך, והכי חשוב שהוא שלנו, של הילדות שזכינו לה במשק.
לא מצטערת על שום דקה למרות הקשיים הרבים ולמרות שלא הייתה לי חברה והייתי צריכה להיות בחברת ילדים שצעירים ממני לפחות בשנה.
בית נשאר תמיד בית!!"

מרים חג'בי (וינקלר):
"רבקה, אחרי כל כך הרבה שנים קשה לי לתאר את ההורים שלך פנחס וציפי ורדי לא כחלק מניר עציון. כן, אני יודעת, הם היו בניר עציון פחות מ-20 שנה, אבל אלו היו שנות ההתחלות הקשות. אז אפילו שבכפר הרוא"ה הם חיו כ-40 שנה הם תמיד יהיו ממקימי ניר עציון".

רבקה מילר (ורדי):
"גם אחרי שהוריי עזבו הם הרגישו חלק מניר עציון, ואבא שלי אחרי אחת השריפות הגדולות ישר תרם בנדיבות כי חש שמעשי ידיו עלו באש וחובתו להשתתף בשיקום. לא איש כמוהו יעמוד מנגד.
כששואלים אותי מאיפה אני במקור, אני תמיד אומרת שמניר עציון. זה הכי בית שהרגשתי... כל אחד בעיר גר בבית אחד. בשבילי כל המשק היה הבית וכל חברי המשק היו חלק ממשפחתי. להיכנס לבית משפחת רייך, בן-דוד, למפל 2 בן-סירא , וינקלר, אווי כהן, אחימן ועוד ועוד היה כמו להיכנס הביתה. הזיכרונות שאנחנו משתפים פה, הם זיכרונות של משפחה אחת גדוךה".

רחל לביא (קולמן):
אכן, ניר עציון היא הכי בית גידול שיש"

דרור מלמד:
"נראה שכולנו בבחינת "לבי במזדח ואנוכי בסוף מערב". מחצית מחיי חייתי במשק ואת המחצית השניה (כמעט 30 שנה) מחוץ למשק. ובכל זאת ניר עציון היא בשבילי הבית האמיתי. אני מאמין שגם בשביל (כמעט) כל מי שעזב..."

חגית גור אריה (בן-ארי):
" דרור, אני מסכימה עם דבריך".

יוסי עדן (סעדון):
"אפשר לצאת מניר עציון אבל את ניר עציון אי אפשר להוציא ממך".

אסתר פרנקו (הילף):
"קשה לעקור שורשים..."

אהד בקרמן:
"בלתי אפשרי".

בני המשק נזכרים בימים שחשבו שהם "הכי טובים":

שרה זעירא (פריד):
אני הייתי בת ניר עציון היחידה בכיתה (סוף סוף הייתי בכיתה של הגיל המתאים לי. עד אז למדתי עם שנתון צעיר ממני, כי לא היו ילדים בגילי כשהגענו למשק) והייתי "מלכת הכיתה" וה"מיוחסת" בזכות היותי בת המשק.

פסי מאור (רייך):
אני חושבת שהיה אצלנו יחס מתנשא כלפי בני המושבים שלמדו אתנו בבית הספר. אנחנו היינו "בני משק" והם "ילדי חוץ". בכל פעם שהיו צריכים להביא כסף ולשלם על משהו אמרנו שאצלנו "המשק משלם". אז- זה נראה לנו נכון, והיום גורם לי לאי נוחות ואפילו לבושה.
בסופו של דבר, רבים מאותם בני מושבים הצליחו מאוד בחיים. מה שמאמת את האמרה: "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה".

אודי לביא (בן-דוד):
גם במחנות קיץ של בני עקיבא לעגנו לעירוניסטים. הכי שווה היה להיות קיבוצניקים ושיתופניקים.

נירה רון (שיפמן):
"אני חושבת שלא היינו שונים מקיבוצניקים/שיתופניקים אחרים. הרגשנו ונחשבנו לעילית שבעילית, מן נסיכים כאלה.
היום אני יודעת, שלא הייתה לכך הצדקה כלל. היינו די סנובים בסך הכל.

מרים חג'בי (וינקלר):
... אנחנו היינו המפונקים ביותר בבית הספר. שאר הילדים הגיעו מהמושבים הסמוכים שכולם קמו, בערך, מתי שקם המשק שלנו. אבל הם התמודדו עם קשיים כלכליים ונאלצו לעזור להורים. רבים מהם הגיעו לבית הספר אחרי שעות עבודה במשק שלהם ורבים נעדרו מבית הספר בעטנה הבוערת כי היו חייבים לעזור להורים. אז לא היו תאילנדים והמשפחה עבדה לבד במשק. נוסף לזה הם הגיעו לבית הספר במשאיות פתוחות בקיץ ובחורף. הם נסעו שעות כי המשאית עשתה איסוף בכמה ישובים. לא פעם הגיעו רטובים ולא יכלו להחליף בגדים.
אנחנו צריכים היום להצדיע להם שעמדו בכבוד בכל הקשיים, שאנחנו בכלל לא חשנו בהם.

עידו גדי רז כותב:

"להיות ניר עציוני
זה להגיע לצרכנייה ולזכור כמה פחיות נשרו במקרר.
זה להגיע לבריכה, לדפוק קפיצה ולהיכנס לסאונה.
זה לשבת באורווה ולהכיר את שמות הסוסים בעל פה.
זה להיות בגן ציקי.
זה לראות להקת חזירים בכיכר בלילה ולחשוב שהכל כרגיל.
זה לשחק כדורגל בדשא הגדול יחף.
זה לקרוא את ה"בניר" ולחפש את עצמך בברככות יומולדת.
זה לשמור בשער, ולהכניס את כל מי שאומר לך שלום.
זה לחכות לטרמפים למטה בידיעה שלא משנה כמה חבר'ה מימין אורד יש שם, לך יעצרו ראשון.
זה להביא חברים הביתה והם מתפעלים מהנוף ואתה כבר שכחת למה.
זה להריח את הקקי של הפרות ולחשוב שזה הריח הכי טוב בעולם.
זה לא להיות מושבניק עם מושבניקים ולא עירוני עם עירוניסטים.
זה מקום שאתה תמיד אומר שתעזוב, אבל בסוף תישאר לגור בו.

להיות ניר עציוני זה לא לדעת אם אתה גר במושב או בקיבוץ.
אבל, בתכל'ס, ניר עציון זה אחלה!"